היה כייף

בתמונה משמאל ניתן לראות את קריאת האודומטר בסיומו של המסע. כשהשארתי את האופנוע אצל הסוכן ונפרדתי ממנו לפני שילוחו ארצה הייתה הקריאה בדיוק 11,000 מייל שהם 17,700 ק"מ. הצמיג האחורי מתחיל לאותת "החלפה". שיחכה עוד קצת.

היה כייף. בהזדמנות זו אני רוצה להודות לחברי היקר ראובן, כאן בניו יורק, על תרומתו המשמעותית למימוש החלום. תודה גם לכל יקירי ובמיוחד לנילי בת זוגתי, שהשכילו לכבוש את דאגתם לגורלי ובכך הקלו עלי במהלך המסע. תודה לכל קוראי בלוג זה, בעיקר לאלה שזכיתי לתגובתם התומכת והמעודדת מידי פעם. ותודה מיוחדת ליוסי, שותפי למסע, על שהיה שותפי למסע.


סטטיסטיקה על קצה המזלג

  1. ביקרתי ב - 52 פארקים לאומיים ובכולם החתמתי את דרכון הפארקים.
  2. החותמות הוחתמו ב - 27 מדינות שונות.
  3. ב - 2 מדינות נוספות סתם עברתי ללא החתמה (אילינוי וטקסס).
  4. יוטה היא המדינה בה הוחתמו מירב החותמות (6).
  5. בסה"כ מילאתי 226 גאלון של דלק במחיר כולל של $900. $4.00 לגאלון, 4.17 ש"ח לליטר.
  6. צריכת דלק ממוצעת של ההארלי 48.7 מיילים לגאלון, 20.7 ק"מ לליטר.
  7. 51 לילות בבתי מלון עלו $5,879.51, בממוצע $115 ללילה.
  8. 8 פעמים חצינו קווי Time Zone.
  9. המסע נמשך 50 יום כמתוכנן. 48 ימי רכיבה ו - 2 ימי מנוחה. ביום הרכיבה הארוך ביותר רכבנו 404 מייל.
 10. על פי גוגל שהיתי באוכף 209.5 שעות של רכיבה. אני יודע שבפועל הרבה יותר. לא יודע להגיד כמה.
 11. היו לנו בסך הכל 6 אירועי גשם.
 12. כבישי הרכיבה האטרקטיבים ביותר בעיניי היו:
       א. כביש 87 באיזור הגבעות השחורות של דקוטה הדרומית.
       ב. כביש 212 מהעיירה Red Lodge במונטנה, עבור דרך וויומינג ועד הכניסה הצפון מזרחית לילוסטון.
       ג. כביש 120  (Toga Rd) בתוך היוסמיטי.
       ד. כביש 128 ביוטה.
       ה. כביש 114 בקולורדו.
       ו. ה - Blue Ridge Pkwy בטנסי.
 13. במהלך המסע עבר ההארלי 3 טיפולים תקופתיים: טיפול 1000 ($348.06), טיפול 5000 ($317.41), טיפול 10000 ($470.72).

הכפפות האלה לא חוזרות איתי ארצה.....

תעלומה היא בעיניי מדוע זה קרה דווקא בכפפה השמאלית

מה לא קרה במהלך המסע

לא צחצחתי נעלים, לא הסתפרתי, לא לקחתי אופטלגין (גם לא אקמול), לא קיבלתי דו"ח תנועה, לא איבדתי דבר, לא היה לי פנצ'ר, לא ראיתי אף משחק של בארסה.

הפעם זה סופי

חג שמח ושנה טובה ומאושרת לכל בני משפחתי, חברי, ידידיי ומכרי באשר הם

אברהם לינקולן, הנשיא ה - 16 של ארצות הברית נחשב בעיני לגדול מכולם. אין אדם ראוי ממנו שחותמת אתר ההנצחה שהוקמה לכבודו, תהיה חותמת הבונוס, ה - 51 במספר, שתעטר את דרכון המסע הרכוב שערכתי כאן בארה"ב, מסע שהתחיל ב - 29 יולי 2012 ומסתיים מחר ב - 16 ספטמבר 2012. 50 יום של רכיבה על הארלי במולדת ההארלי.

לאחר שנודע כי נבחר לנשיאות ועוד טרם כניסתו לתפקיד פרשו 7 מדינות דרומיות ואחר כך עוד 4 מארצות הברית וזמן קצר לאחר שהתמנה לנשיא במרץ 1861, פרצה מלחמת האזרחים האמריקאית. החשש הגדול של מדינות הדרום כי העבדות תבוטל היא שהביאה לפרישתן ולתחילתה של המלחמה. לינקולן פעל במלוא כוחו כדי למנוע את הפילוג ובהנהגתו נלחם הצפון במורדי הדרום במשך 4 שנים. בתקופת כהונתו פורסם התיקון ה - 13 לחוקת ארה"ב האוסר על העבדות בכל מדינות ארה"ב. ב - 9.4.1865 נכנע הדרום ומלחמת האזרחים הסתיימה. 5 ימים בלבד לאחר מכן נרצח הנשיא אברהם לינקולן בידי מתנקש דרומי ביושבו בתא הנשיאותי של תיאטרון פורד בוושינגטון.



מתוך כבוד והערכה למדינה שארחה אותי כל כך יפה ביקרתי גם בביתו של נשיאה המכהן (בתקווה שיטיב דרכיו במהרה בימינו, אמן).
מחר אני מתארח אצל יהודית וראובן, חברי היקרים עוד מתקופת ילדותי. בביתם אשר בניו יורק אחגוג את ערב ראש השנה תשע"ג בחברתם, בני משפחתם וחברים.

15.9.2012

נ.ב. - פוסט סיכום יפורסם בקרוב.

תם ולא נשלם

היום זה קרה. ב - Shenandoah National Park הוחתמה החותמת ה - 50, ובמיניין המדינות המספר הוא 26. התוכנית המקורית היתה להכנס לפארק בכניסה הדרומית ולרכב לכל אורכו צפונה על ה - Skyline Drive שאורכו 105 מייל, והוא מהווה למעשה המשך ל - Blue Ridge Pkwy שעל חלקו הדרומי רכבתי אתמול. האמת, אני עייף כבר מרכיבות מתישות והיום החלטתי להקטין מאמץ. נכנסתי לפארק בכניסה האמצעית שלו ומשם עליתי צפונה על ה - Skyline עד שיצאתי מהפארק ביציאה הצפונית, סה"כ 42 מייל. תאמינו לי, זה מספיק. יתכן שאם היה זה הפארק בו הייתי מתחיל את ההרפתקה, יתכן שהייתי נותן לו כבוד רב יותר. מבחינת העיניין לא נראה לי שהפסדתי משהו כיוון שאיך שלא מסתכלים על זה, מדובר כאן ברכיבה שגרתית המלווה בעצירות תדירות כדי להשקיף מלמעלה על פיסות נוף, פעם מזרחה ופעם מערבה. והנוף לא משתנה באופיו. אחרי שתיים שלוש עצירות תפסתי את הפרינציפ והחלטתי לרכב דורח למרכז המבקרים וליציאה. כמו שילשום, נצמדתי לקבוצה של שלושה הארליסטים וכמוני כמוהם חיסלנו את הדרך במכה אחת. האמת, הרוכב המוביל של השלישיה שרכב על Heritage, הזכיר לי בחזותו האחורית את אודי, ואני בדמיוני הפרוע רואה מאחוריו את גנני ומאחוריו את מנקס (למרות שלא היה שום דמיון ביניהם). המהירות מוגבלת כאן ל - 35 מייל לשעה והם הובילו ב - 40 עד 45. למרות החריגה היתה זו רכיבה נינוחה ומענגת. כל הזמן ירוק בעיניים וככל שיורדים העצים גבוהים יותר. מה שהפר את איזון הצבעים הטבעי היתה מנורת הברקס של הרוכב שלפני. זו התעוררה לחיים כמעט לפני כל פנייה (רוב הדרך היינו בירידה כאמור) וכשתהיתי במה העניין, ראיתי שהבחור יושב לו בסבבה עם רגליים מושטות לפנים, מונחות על רגליות קדמיות המותקנות על מגן המנוע ולא מזיז אותן - משמע לא מחליף הילוכים בהתאם לתנאי הכביש אלא משתמש כל הזמן במעצור היד. מוזר.

מחר חותמת נוספת, מאוד חשובה ויוקרתית ואז אברך על המוגמר. שבת שלום.

14.9.2012

לכל המודאגים - אני בסדר. תשמעו סיפור

רואים את עמוד התאורה במרכז? מימין, ממש בקצה התמונה יש עוד אחד. הקו הלבן שעליו זה הדרכון.

אתמול, יום רביעי, לא כתבתי רשומה. ההסבר לכך בהמשך. האתר האחרון בו ביקרתי אתמול נקרא Cowpens National Battlefield והוא היה השלישי ליום אתמול. הגעתי אליו ממש ברגע האחרון, בשעה 16:55, חמש דקות לפני שמרכז המבקרים נסגר. ידעתי כל הדרך אליו שהם סוגרים בחמש, ואצל האמריקאים חמש זה חמש, כך שהרכיבה אליו היתה מזורזת, בלשון המעטה. הגעתי לשער, הרינג'ר אומר לי שעוד חמש דקות סוגרים ואין מצב שאוכל למצות את הביקור. מטעמים מובנים נמנעתי מלאמר שאני כאן בשביל החותמת בלבד. נכנסתי, חצי מייל עד למרכז המבקרים, מחנה ההארלי ובריצה מגיע לדלת. הרינג'רית כבר בפתח, עומדת לנעול. נכנס פנימה, החתמה מהירה של הדרכון (חותמת 49) ואני בחוץ. הרינג'רית החביבה נאותה לצלם אותי כשברקע מרכז המבקרים. אין על הקיר מאחורי כל כיתוב שיכול לזהות את שם המקום, רק סמל רשות הפארקים, ולכן אני מחליט לצלם תמונה כללית של בניין מרכז המבקרים עם האנדרטה שלידו. למען הביטחון ועל כל מקרה שלא יקרה, שתהה הוכחה נוספת לביקורי במקום, נוספת לחותמת. בוחר זוית נאותה לצילום אבל הדרכון והעלון שזה עתה קיבלתי מפריעים לי בידיים. מסתכל שמאלה, מסתכל ימינה ומניח אותם על עמוד התאורה הימני. שלא יפריעו כאמור. מצלם, מביט במסך המצלמה, מרוצה מהתוצאה, נכנס לשירותים, חוזר לאופנוע, מוציא תפוח מהתיק ואוכל אותו בשלווה. אוגר כוח לאחר יום מאומץ של רכיבה כשלפני עוד 69.4 מייל עד למלון. אחד אחד יוצאים להם הרינג'רים מהבניין, כל אחד למכוניתו, כולם מברכים אותי לשלום והכל בסבבה. עולה על ההארלי, רוכב עד הכניסה, הרינג'ר שהמתין לי נועל את השער מאחורי ואני מפליג לי בנחת אל המלון ואל שלוות סיומו של יום מפרך.

כאן בהגדלה רואים את הדרכון בבירור

איזה שלווה ואיזה נעלים. לגודל הזוועה מתברר לי שהכיס השמאלי של התיק, זה שאמור להכיל את הדרכון ואת עלוני היום - ריק. אין דרכון ואין עלון. מכניס יד לכיס הימני ונתקל במצלמה. זה בסדר, כאן היא צריכה להיות אבל הדרכון והעלון - נאדה. הבזק של זיכרון, רואה עמוד תאורה ימני בעיני רוחי ותופס מיד את גודל השבר - שכחתי את הדרכון על עמוד התאורה!! כל המסע הזה אני משנן לעצמי לשמור על הדרכון. כל המסע הזה עומד לרדת לטמיון. בלי הדרכון המוחתם IBA ישיבו פני ריקם לבקשת האישור והתעודה על השלמת 50-50-25 בהצלחה. לך תסביר להם שהדרכון הלך לאיבוד ממש יומיים לפני הסוף. לך תשלח להם צילומים של מרכזי המבקרים. לא יעזור כלום. הם רוצים חותמות והחותמות שלי מונחות על עמוד תאורה במרחק של 70 מייל ממני. חרדה של ממש תופסת אותי. מביט החוצה, עדיין אור בחוץ אבל האופציה לחזור לשם עכשיו יורדת מיד מהפרק - כי אני עייף מאוד, כי עוד מעט לילה, כי השער סגור וממילא לא אוכל להכנס פנימה. מדוכדך עד עמקי נשמתי אני כבר יודע איזה ערב ואיזה לילה צפויים לי עד שאשכים מחר בבוקר ואחזור לתור אחר האבידה. זה גם ההסבר לכך שאפילו טיפה אחת של חשק להתיישב ולכתוב את רשומת היום לא היתה בי. הדמיון מתחיל אצלי לעבוד שעות נוספות. שיערתי שאף אחד לא ימצא את הדרכון עד הבוקר, הרי הייתי אחרון העוזבים. חששתי שבמהלך הלילה יכול לקרות לו משהו. אולי ירד גשם, אולי איזה דוב יתעניין בו, אולי עורבים יחגגו עליו עם בוקר. אולי ככה, אולי ככה. ההגיון אומר שהסיכוי למציאת האבידה הוא סביר, אבל במאבק חרדה מול הגיון מנצחת החרדה ובגדול, ואני לא עצמתי עין כל הלילה (טוב זה רק ביטוי להאדרת גודל הברוך, האמת היא שישנתי אבל לא הייתי שקוע בשינה).

בבוקר העמוד מיותם - הדרכון איננו

בבוקר אני בחמש כבר על הרגליים. חושך מוחלט בחוץ. בחמש וחצי אני בחדר האוכל של המלון. אמרו אתמול שארוחת בוקר החל משש וחצי. אולי אשתה קפה. להפתעתי ארוחת הבוקר מוכנה כבר ואני חוגג על מיץ תפוזים, 2 טוסטים ושתי ביצים קשות ועוד מאפה קטן לקינוח. על מסך הטלוויזיה מבשר החזאי שמזג האויר היום בהיר וקר. מדברים כבר על תמונת התנועה של הבוקר והתמונות הן תמונות של נתיבי תנועה בחשיכה. חוזר לחדר, גומר לארוז, יוצא החוצה לאופנוע ומתחיל במלאכת הניגוב השיגרתית - מגן רוח, מראות, פנסים, קצת ניקלים, מושב. הכל מכוסה במעטה כבד של לחות ואני חושב על הדרכון המסכן שלי, כמה קר לו ובעיקר כמה רטוב לו והאם יהיו נזקי לחות לחותמות. האמת, כבר לא איכפת לי נזקי לחות, העיקר שאמצא אותו, העיקר שאמצא אותו. חוזר לחדר וממתין בקוצר רוח לעלות השחר. קר בחוץ ואני עוטה על עצמי את מעיל הרכיבה החורפי כשמתחתיו סווטשירט פלנל. יוצא מהחדר, בודק שלא שכחתי כלום ולפני שאני מתחיל ברכיבה אני סוגר ביני לבין עצמי על רכיבה רגועה, שלא יתווסף חלילה חטא על פשע.
רכבתי רגוע כשעל פני חולפים כל המראות מאתמול, אבל הפוך. מידי פעם עולות להן תזכורות קולניות לביצים הקשות שאכלתי הבוקר. בעיני רוחי אני מדמיין לעצמי את הרגע בו אשא עיני אל עמוד התאורה. יהיה או לא יהיה. הגעתי בשמונה וחצי והשער היה כבר פתוח. חצי מייל נוספים ואני במגרש החניה. מחנה ההארלי, ניגש לעמוד וכבר מרחוק אני רואה - הדרכון איננו. ראש העמוד המרובע מכוסה לחות למכביר. משמע שמישהו לקח את הדרכון עוד אמש. דב? עורב? מרכז המבקרים סגור, פותחים אותו בתשע. בצר לי אני מתחיל לתור את הסביבה ולא מוצא דבר. טנדר של שירות הפארקים מגיע ומגיח ממנו בצעדים נמרצים רינג'ר מבוגר ששואל אותי בחביבות ובחיוך מסתורי משהו האם אני מחפש אבידה כלשהי. לפני שהספקתי לענות הוא מבשר לי שהדרכון נמצא. "הרבה חותמות יש בו בדרכון" הוא אומר לי. "וגם תמונת פספורט שלך יש בו". רק חבל שלא טרחת במקום המיועד לכך לכתוב את שימך, כתובתך ומספר הטלפון שלך, לכל מקרה שלא יהיה, אתה יודע" הוא מוסיף ואומר בנימה חביבה שתוכחה קלה שזורה בה. "בטח שאני יודע, ועוד איך יודע" אני משיב לו ומתאפק מלהתנפל עליו בחיבוקים ונשיקות. מסתבר שאתמול לפנות ערב הוא חזר לכאן בגלל הפעלת שווא של מערכת האזעקה, מצא את הדרכון על העמוד והכניסו לביניין פנימה. ברוך אלוהי אזעקות השווא. נפרדתי ממנו בלחיצת יד אמיצה לא לפני ששילשלתי $5 לתיבת התרומות הניצבת במקום. אוף, איזו הקלה. אל המלון הגעתי ב -14:00 לאחר רכיבה נוספת של 215 מייל שקטע בין 70 מייל אני עושה פעם שלישית. סה"כ להיום 285 מייל ללא אתר ביקור והחתמה. ניכנסתי למיטה לשנת צהרים עריבה ועמוקה של שעתיים. עכשיו אני מלא מרץ וכותב את קורותי היום ואתמול. מחר תהיה עוד חותמת והאחרונה בשבת.

ככה זה נראה בדרך ל - Smoky Mountains

אוקיי. זה הזמן לחזור ליום רביעי, אתמול. בבוקר כשיצאתי מהחדר בדרכי לחדר האוכל עברתי כרגיל בסמוך להארלי לברכות של בוקר טוב. שמעתי לפתע את הצמיג הקדמי אומר לאחורי "מקווה שהיום הנתן הזה יקח אותנו למשהו קצת יותר מעניין. נמאס כבר מהכבישים המהירים בהם אנחנו מתגלגלים לנו במצב זקוף. רוצים פיתולים, רוצים השכבות. רוצים עיסוי צידי. די לנו מחפיפת הפדחת". "לגמרי צודק" עונה לו האחורי. כשאני רעב אני עצבני ולא הגבתי. בארוחת הבוקר ירדתי על שתי חביתות, שתי פרוסות טוסט מרוחות ב"פילדלפיה", מיץ תפוזים ועוגה. ככה זה פחות או יותר כל בוקר. יש להם גם דגנים, יוגורטים בטעמים, ופל בעשייה עצמית עם סירופ, לפעמים גם מיני בשרים, תפוחי אדמה מטוגנים ודייסות. לא נוגע באלה. לקחתי תפוח לדרך וכשעברתי שוב ליד ההארלי סיננתי לצמיגים "על Blue Ridge Pkwy שמעתם?". לא חיכיתי לתגובה. ארזתי, ניגבתי והתחלתי ברכיבה היומית. כל הדרך עד הכניסה לפארק עצמו, Great Smoky Mountains National Park, הינה פסיפס ממוסחר של בתי מלון, מסעדות, חנויות מזכרות לתיירים ועוד מיני אתרי בילוי ושעשוע שאינם קשורים לפארק הזה וליופיו. למרבה המזל ההצגה הנלוזה הזו נקטעת באחת ברגע שנכנסים לתחומי הפארק. כאן זה העולם האמיתי, הטבע במלוא הדרו. ירוק לך בעיניים, האויר צונן משהו וצלול, מרחוק רואים את העננים והערפילים העוטים את הפסגות ואת מה שביניהן ועכשיו ברור לך מהו מקור השם להרים אלה. הם באמת נראים כמי שאפופים בעשן.
בתנועה ממרכז המבקרים הצפוני (חותמת 47) למרכז המבקרים הדרומי הכביש עולה תחילה ולאחר מכן יורד ובדרכו הוא מתנהל לאורכו של נחל שופע מים ומפלים קטנים. ראיתי שהצמיגים מחככים ידים בהנאה. מיד אחרי שחלפתי על פני מרכז המבקרים הדרומי פניתי שמאלה אל ה - Blue Ridge Pkwy, בדיוק בנקודה שבה הוא מתחיל. אורכו של כביש זה, אחד המפורסמים ביופיו וברב גוניות הנופים דרכם הוא עובר ואליהם ניתן לצפות תוך כדי נסיעה עליו הוא 469 מייל. אני רכבתי עליו קטע קצר של 57 מייל שבהחלט הספיקו לי ובעיקר השביעו את רעבונם של צמיגי הרוטנים. עוד אחזור אליו מחר כשארכב על כביש האורך ב - Shenandoah National Park, שם הוא מסתיים. זהו כביש הררי טיפוסי, סלול היטב, רצוף עליות, ירידות, מנהרות קצרות ובעיקר פיתולים בנויים היטב. רכבתי לי ברגוע (המהירות כאן מוגבלת ומתאימה עצמה מידי פעם לחריפות הפיתולים) בתוך קבוצה של 8 הארליסטים אליהם נקלעתי במקרה, נהנה מהחברותא ומהרכיבה. לא בוער, לא תחרותי, לא מבחן של השכבות. רגוע ומענג. שמתי לב לדבר אחד מאוד מוזר במבנה הכביש. הפיתולים תמיד, אבל תמיד הם שמאל ימין, שמאל ימין, שמאל ימין. השכבה ימינה ומיד אחריה שמאלה, ואחריה ימינה ואחריה שמאלה. אין דבר כזה ימינה, ישר ושוב ימינה. תמיד טוויסט. נזכרתי בצ'אבי צ'קר. היה כף.

Blue Ridge Pkwy

משם שברתי ימינה בדרכי אל אתר לאומי נוסף - Carl Sandburg Home National Historical Park. קארל סנדבורג היה סופר ומשורר אמריקאי ידוע שזכה בפרס פוליצר ועסק מרבית חייו באמצעות שירתו וכתביו בעשיית צדק חברתי ובפאן האנושי של האמריקאים באשר הם. נפטר ב - 1977 בהיותו בן 93. חותמת (48), צילום זריז ואני ממהר בדרכי לאתר הבא - Cowpens National Battlefield. ממהר, אתם כבר יודעים למה. במקום זה  ב - 17.1.1781 נערך הקרב בו ניצח צבא המיליציה בפיקודו של דניאל מורגן את הכוחות הבריטיים העדיפים בפיקודו של טרלטון.

12.9.2012

Eastern Time Zone

התמונה היחידה שצילמתי היום. ניידת במארב לנהגים מהירים (פלימוט מודל 51. $4,500 והיא שלכם).

גם היום היתה זו תנועה מנהלתית ממלון למלון לאורך 296 מייל. כשרכבתי בטנסי מזרחה לכיוון הרי הסמוקי, היעד הבא שלי למחר, קיבלתי תזכורת נוספת שזה עומד להסתיים. טנסי היא אחת המדינות כאן שמתנהלת על פי שני שעונים. חלקה המערבי עפ"י שעון המרכז (Central Time Zone) וחלקה המזרחי עפ"י שעון המזרח (Eastern Time Zone). באמצע היום, בעודי נע מזרחה על I-40 מופיע לו שלט מאיר עיניים המודיע שמנקודה זו ואילך הזמן הוא זמן המזרח. אותו זמן של ניו יורק למשל, אותה עזבתי בתחילת המסע (וגם המשא) לפני 43 יום. נראה לי שזה היה לפני עידן ועידנים. כן, כן, זה מאוד מוחשי ואפילו מרגש לחשוב שאוטוטו אני עומד לסיים. טוב נשאיר את פרץ הרגשות להזדמנות אחרת. גם היום היה יום נאה, קלאסי לרכיבה בכל מובן, ונראה לי שאקורד הסיום מהבחינה הזו עומד להיות מוצלח. הינה התחזית לארבעת הימים הבאים, ארבעת הימים הנותרים במקומות בהתאם למסלול:
מחר יום רביעי, 29 צלסיוס, בהיר עד מעונן חלקית.
יום חמישי, 27 צלסיוס, בהיר.
יום שישי, 27 צלסיוס, מעונן חלקית, סיכוי של 10% לגשם.
שבת, 24 צלסיוס, מעונן חלקית.
יכול להיות יותר טוב מזה?

11.9.2012

מערה גדולה, ארוע קטן

שתי חותמות הושגו היום וגם שתי מדינות. על פי השינויים שהוכנסו בתוכנית עומדת המשימה להגיע לכלל סיום במוצאי שבת הקרובה.

האתר הראשון שביקרתי הבוקר נמצא בטנסי ונקרא Fort Donelson National Battlefield. כאן נערך ב - 1862 אחד הקרבות המשמעותיים ביותר בין הצפון לדרום במסגרת מלחמת האזרחים האמריקאית. לראשונה השיג הצפון הישג צבאי בעל ערך כשכבש את מתחם דונלסון (כמו גם את המתחמים הנרי והיימן) כאן ובכך נפתחה בפניו הדרך דרומה כאשר בזה אחר זה נכבשים שטחים נרחבים בדרום קנטאקי ובמרכז ומערב טנסי. בקרב היו מעורבות ספינות נהר עשויות פלדה ומצוידות בתותחים שהחליפו מהלומות ארטילריות בכינון ישיר עם סוללות תותחים של הדרום שהוצבו על גדת הנהר. האתר עצמו מטופח ושמור היטב והוא כולל נקודות שחזור של עמדות הארטילריה של הדרום, שטחי הקרבות בין החיילים הרגליים, בית קברות ובית המלון שבו נערך טכס הכניעה. זהו, מספיק.

בקנטאקי בקרתי במערה הגדולה בעולם, ה - Mammoth Cave National Park. הגדולה כי עד כה גילו בה 306 מייל של מערה והיא ממשיכה להחקר כאשר לאחרונה מידי שנה מתגלים 6 מייל נוספים. המערה הוכרזה פארק לאומי ב - 1941 אולם למעשה נערכים בה ביקורים וסיורים כבר למעלה מ -200 שנה. לקחתי חלק בסיור מודרך של שעתיים שבמסגרתו אכן ניתן להתרשם מגודלה ורב גוניותה בעיקר מבחינת צורה ואופי האולמות, המסדרונות, הנקיקים והמעברים ביניהם, אופקיים ואנכים. הכל מושקע כאן ביד רחבה - שבילי הליכה, תאורה, מדרגות ומעקות. הריינג'ר הצעיר שופע חוש הומור ובקיא מאוד בתחום. לכל שאלה היתה לו תשובה מיידית מפורטת וכנראה גם נכונה. זהו, מספיק.

ארוע קטן: מהבוקר יוסי ואני עורכים את המרוץ להשגת התואר והתעודה בנפרד.

זה היום עשה השם נגילה ונשמחה בו

היום תדלקתי 3 פעמים. זה אומר שרכבתי הרבה. זה אומר שנהניתי.

לוואי והיתה כולה כאן

הבוקר התחיל רגיל עם תוכנית אנמית של רכיבה ממלון למלון מהקצה המערבי של ארקנסו לקצה המזרחי שלה, עבור לטנסי ועוד קצת - סה"כ 301 מייל. הכל על הכביש המהיר I-40, רכיבה מנהלתית סתמית לשם סגירת מרחק לעבר נקודת הסיום. ככה זה נראה על הנייר וככה זה התחיל. רוכבים מיילים אחדים והשינוי מגיע. לא לפתע, לא בחטף אלא בהדרגה, באיטיות ותוך בניית תחושה שמשהו אחר קורה כאן. מזג אויר נפלא, אפס קצהו של ענן לא נראה בשמים, קריר במידה ראויה המחייבת את מעיל הרכיבה החם והכי הכי חשוב - אין רוח. ההארלי משייט לו לפנים כאילו שאין חיכוך בעולם הזה, אין אויר, אין מיסבים, אין צמיגים, אין אספלט. בקלות ובאלגנטיות הוא מחסל מייל אחרי מייל ואני מתמוגג מעונג. כל כך קל, כל כך נעים. אין רעידות כביש, אין רעידות מנוע, אין רעידות מרכב או מושב - הכל חלק ורגוע. ואקום, תחושה של ואקום כזה. רוב הדרך ניתן לנוע ב - 70 מייל לשעה. לוקח את הבונוס הידוע ועולה ל - 75 (כולה 120 קמ"ש). המיילים רצים ואין סימנים של עייפות. לא רוצה לעצור כדי לנוח. לא צריך לעצור כדי לנוח. שום דבר לא מציק לי, לא לוחץ בשום מקום, לא מגרד, לא מזיע. אף שריר לא מתוח, אף שריר לא כואב, אף שריר לא תפוס. הכל משוחרר. וזה נמשך ונמשך העונג הזה עד שנורית האזהרה של מיכל הדלק קוטעת את העינוג ואני עוצר לתדלק. תדלוק קצר, כזה של Iron Butt, מחליף למעיל קיצי וממשיך. ארקנסו עוד מעט נגמרת, לא לפני ש - Palestine קופצת לי פתאום לתוך העיניים ומפריעה לשבריר שניה את ההתמכרות שלי להנאת הרכיבה. גם קטע ארוך של עבודות מע"צ תורם את חלקו בעיניין, אבל זה וגם זה לא יכולים לפגום בסך הכל הכללי. היה שווה לעבור את המסלול כולו כדי להגיע ליום הזה.
חוצה את המיסיסיפי, נכנס לטנסי ולתוך ממפיס, העיר של המלך. הוא כבר לא אבל אני כן - מרגיש כמו מלך. מלך העולם על ההארלי שלי. Tennessee, מדינה ששלושה דאבלים כלולים בשמה (יש עוד אחת כזו), נותנת לך כבר את ההרגשה שאתה קרוב לחלק המזרחי של ארצות הברית. הנוף המדברי נעלם, גם המישורים הגדולים לא נראים יותר. ירוק כאן, הרבה מים, גבעות, עצים, יפה.

מתכוננים לחתונה פלשתינאית

למלון אני מגיע ב - 14:15, אמצע היום. פקידת הקבלה מקבלת את פני במאור פנים מעושה, מחייכת ושואלת לשלומי. לא אומרת, אבל הפרצוף שלה שואל "מה אתה עושה כאן כל כך מוקדם?" גם מבלי לראות את הפרצוף הזה אני יודע שבעצם הצדק איתה. כמעט 6 שעות יש עדיין עד השקיעה, 301 מייל מענגים מאחורי ואני מרגיש רענן כאילו שלפני 5 דקות סיימתי את ניגוב הבוקר של האופנוע. וגם המלון שורץ ערבים, פלשתינאים שהגיעו לכאן בחמולות לחתונת בני משפחה. מתיישב בלובי, לוקח קפה, מוציא המחשב ומאתר את המלון הכי קרוב ליעד הבא. מבצע הזמנה באינטרנט, מבטל את המלון הנוכחי ויוצאים להמשך רכיבה של 103 מייל נוספים. גם אלה עוברים כמו כלום, בהנאה רבה, וכשמגיעים למלון אני נזכר וממלמל לעצמי "הבאסה של רכיבה על הארלי זה להגיע". היה זה היום הארוך ביותר (404 מייל שהם 650 ק"מ) והמענג ביותר עד כה.

יום 41

סתם יום

בדרך מזרחה לעבר נקודת הסיום (כן כן, מתחילים לראות ולחוש את הסוף) הוספנו לרשימה אתר אחד ומדינה אחת. לאודומטר הוספנו 304 מייל אותם רכבנו במרבית הזמן על כביש מהיר, כשהיכן שמותר עשינו זאת במהירות של 75 מייל לשעה. בניגוד לגיהינום של אתמול, היום היה בהיר, קיצי, נעים על האופנוע, חם כשבלעדיו, קרינת שמש חזקה, רוח צפונית קלה וכמעט שאינה מורגשת - בקיצור סבבה.

Fort Smith National Historic Site נמצא במדינת ארקנסו, ולולא הצורך למלא את מכסת המדינות, כנראה שלא הייתי מגיע לכאן. זהו אתר שמילא תפקיד חשוב במורשת האמריקאית במהלך 80 שנות תפקודו, בעיקר בתקופה שבה ההתישבות הלבנה התרחבה והתפשטה מערבה כאשר במקביל הולכות ונדחקות רגליהם של הילידים המקומיים, האינדיאנים. האתר יושב על גדות נהר הארקנסו וכולל שרידים של שני מבצרים צבאיים כמו גם בניין העומד על כנו בשלמותו, בניין ששימש כבית משפט פדראלי ואף כבית סוהר ואתר הוצאה להורג של נידונים למוות. השופט פארקר שנודע בכינויו "השופט התליין" ניהל כאן לאורך שנים רבות את בית המשפט ו - 13,000 תיקים עברו תחת ידיו. 344 מהם היו מקרים של פשעים חמורים, 160 מהם הסתיימו בגזר דין מוות ומהם 79 יצאו אל הפועל.

הגרדום - אותנטי לחלוטין. היה יום שבו הוצאו להורג 4 נידונים בו זמנית.

הבוקר, זמן מה אחרי שהתחלנו לרכב, ראיתי מימיני שדה ענק של טורבינות רוח, אופיניות כל כך לאוקלהומה. אסור לעצור על הכביש המהיר ולצלם ולכן נצרתי בזיכרוני את קריאת האודומטר של המקום. 39.8 מייל מנקודת היציאה. נכנסתי הערב לגוגל, סימנתי על מסלול הרכיבה את הנקודה 39.8 ותראו מה קיבלתי במוד לווין. מה שמדהים זו ההתאמה הכמעט מושלמת בין גוגל לבין אודומטר הארלי.

חלק קטן משדה הטורבינות באזור. קשה עדיין להבין במה מדובר

זום-אין והכל ברור

יום 40

מחר יום רכיבה סתמי (אני בטוח שאמנון לא יאהב הגדרה זו) ממלון למלון ללא אתר, ללא חותמת. כנראה שמחר לא יהיה פוסט ולכן למען האמת ההיסטורית ושלמות הדיווח אני מצרף כאן מראש את מסלול הרכיבה של מחר.

יום 41

חותמת אחת. שתי מלחמות.

ב - 1868 סגן אלוף אחד, ג'ורג' קסטר שמו, לבן, הוביל מתקפה על שבט השאיין שחנה באותו זמן על גדות נהר וושיטה באוקלהומה. תוך שעתיים נטבחו 30 - 60 אינדיאנים, כולל מנהיג השבט "קומקום שחור" ואשתו "אשת התרופות". שדה הקרב הפך לאתר הנצחה היסטורי ואותו ביקרנו היום - Washita Battlefield National Historic Site.

נקודת התצפית על שדה הקרב Washita

בשנים שקדמו לקרב זה היו עימותים תכופים בין האינדיאנים לבין הלבנים. חלק משבטי האינדיאנים קיבלו בלית ברירה את תוכנית הממשל והסכימו להתיישב בשמורות סגורות שגבולותיהן הוגדרו והוסכמו על דעת שני הצדדים מתוך הנחה שהממשל יעניק הגנה לאדומים בפני נסיונות פלישה של הלבנים. שבטים אינדיאנים אחרים לא הסכימו להסדר זה והמשיכו לנהל מסעות צייד נרחבים כמיטב המסורת האינדיאנית, תוך תנועה חופשית לכל שטח שחפצו בו. גילויי זהב באותה תקופה ולחץ בלתי פוסק של מתיישבים לבנים שנעו מערבה בכוונה להתנחל על אדמות המישורים הגדולים, הביא לשורה ארוכה של עימותים מתמשכים בין הלבן לאדום. עימות גרר אימות, נקמה גררה נקמה והמצב ה"בלתי נסבל" הביא בסופו של דבר להחלטה ל"שים לזה סוף".
אחד המוציאים לפועל היה סגן אלוף George Custer שעמד בראש כוח מאורגן, מפוצל לארבעה ראשים שהתקיפו עם שחר מחנה מנומנם של אינדיאנים משבט ה - Cheyenne בראשם עמד מנהיג שוחר שלום, שהאמין כי ניתן להגיע לכלל הסדר נאות עם האדם הלבן. שמו היה Black Kettle. ההפתעה היתה גמורה. האינדיאנים הניחו שבתקופת החורף הקשה הם לא יותקפו והיו יחסית שאננים. גם שעת הבוקר המוקדמת מצאה אותם בלתי ערוכים לקרב ולמרות שחלקם השיבו מלחמה, תוך שעתיים כאמור הסתיים העניין בנצחון הלבנים. גם נסיון הבריחה של מנהיג השבט ואשתו Medicine Women לא צלח ושניהם נטבחו בעודם צולחים את הנהר.
מבחינתו של קרטר לישום ההחלטה "לשים לזה סוף" היתה הבנתו שיש להשמיד את כל אמצעי הקיום של השבט. הוא הורה לטבוח את כל סוסיו ופרדותיו, למעלה מ - 800 ראשים והשמיד את כל מלאי המזון, הביגוד והמגורים. 53 נשים וילדים נתפסו על ידו כשבויים. תוך ניצול אפקט ההצלחה, הוא המשיך לזנב בנמלטים ואף נלחם בשבטים אחרים באותה תקופה.
תוצאות הקרב הזה ובעיקר אובדן אספקת החורף וההפנמה שקור החורף לא מספק יותר הגנה בפני מתקפה, הביאו לכך שבלית ברירה קבלו איניאנים רבים את גזירת השמורות. יש רבים הטוענים שקרב זה היווה נקודת מפנה משמעותית ביחסים שבין האדם הלבן לאינדיאנים ואף היווה נקודה שממנה והלאה ניפתחה ההתיישבות הלבנה המאסיבית במדינות המישורים הגדולים.
במרכז המבקרים צפינו בסרט והחותמת ה - 43 הוחתמה. למניין המדינות נוספה אוקלהומה, המדינה ה - 20.

ככה רואים את הרוח שמקשה עלי לאזן את המצלמה

ועכשיו למלחמה השניה. מלחמת שני הארליסטים באחד מאיתני הטבע. עוד בהיותינו בניו מקסיקו, על הבוקר, כשפתחתי את דלת חדר המלון, הבנתי שהיום תהיינה צרות. משב רוח פתאומי פתח את הדלת לרווחה והכניס פנימה שורה של עצמים זרים, כולל עלים וזרדים. האויר היה מאובק, לבנבן, כזה שמביא לך אפצ'י על המקום. אכלנו ארוחת בוקר ויצאנו ללא תדלוק ברכיבה מזרחה. רוח צפונית חזקה מרימה ענני אבק מהמרחבים הפתוחים והבלתי מעובדים וממש ביציאה מהעיר הראות כמעט אפס. הרוח אינה יציבה ועוצמתה לא קבועה. היא נושבת כל הזמן משמאלנו ואנחנו באופן טבעי מטים את ההארלי שמאלה. אני רוכב עקום, מביט במראה ורואה שיוסי רוכב עקום. מבין מיד שזו לא בעיה אישית אלא תופעה קבוצתית שקשורה ברוח. אם וקטור הרוח היה קבוע, ניחא. הבעיה היא שהרוח אוהבת להשתעשע, כלומר להוסיף על המרכיב הקבוע שלה (כיוון ועוצמה) מרכיב אחד נוסף ומשמעותי - משבים. לולא אלה, אפשר להסתדר. רוכבים עקום - אז מה? כאילו שאתה כל הזמן בסיבוב. סבבה. אבל המשבים, זה כבר עניין אחר. תופסים אותך כל הזמן בהפתעה. אינך אדון לשום דבר. מכה אחת קלה משמאל, נגמר. מכה אחת חזקה משמאל, נגמר. שתי מכות ברצף, אחת חזקה משמאל, השניה חזקה מלפנים, נגמר. וכל מכה מרעידה את ההארלי ומסיטה אותו הצידה ואתה בתגובה מתקן מיד. אתה במאבק מתמיד להשאר בנתיב, בין קו השוליים הלבן מימין לבין קו ההפרדה הצהוב משמאל. משאית גדולה שמגיעה ממול מהווה לשבריר שניה מחסום רוח ואתה נשאב מיד שמאלה וכשהיא חולפת, חוזר המגע עם ידידתנו מאז הבוקר ואתה נדחף ימינה. הוא שאמרתי, מאבק מתמיד להשאר בנתיב. וזה נמשך ונמשך ונראה שאין לזה סוף. אין הקלה.
בעיה נוספת היא שאתה "רואה" את הרוח. הרוח הנראית מפריעה לך לראות מה קורה לפנים. זוהי סופת אבק של ממש. גרגרי האבק מתחילים לחדור למקומות אסורים ומתחילים להטריד. העיניים מתחילות לגרד, האף מתחיל לדגדג ואפילו השיניים מתחילות לחרוק. מה עושים לדוגמא אם העין השמאלית מתחילה לגרד? אז זהו, שכלום. מה, תסיר את היד מהכידון, תפתח את משקף הקסדה, תחדיר אצבע עטויית כפפה אל מתחת למשקפים ותגרד? אפילו 007 לא יכול.
חשבתי שעיניין הרוח הזה קשור בצורה כלשהי בגיאוגרפיה ושאולי כשנעבור לטכסס תעלם התופעה. זה לא קרה מיד, אבל אחרי כברת דרך אכן חשתי הקלה מסויימת. לא קשור בטכסס, קשור בכיוון הכביש. הכביש שינה כיוון ואנחנו רוכבים עכשיו יותר דרומה מאשר מזרחה ובכלל כאשר הכיוון הופך להיות דרומה נקי אני עושה לרוח אצבע משולשת. כשהיא מכה בגב אני ממש אדיש, אפילו שמח. פתאום המאניאקית הזאת עוזרת לך במקום להפריע. עיקול שמאלה של הכביש מחזיר אותך באחת למציאות ואני מתחיל להתחרט על האצבע המשולשת. פוחד מנקמות.

הצלחתי לאתר צילום לווין של "מפעל בשר" על פניו חלפנו בכביש 152. המלבנים הקטנים אלה מכלאות והקוים הלבנים דרכי שירות עבורן.

בטכסס אנחנו רק עוברים. אין כאן אתר החתמה קרוב וגם לא צריך. מה שרואים כאן במדינה הזו (כשהרוח פחות נראית) זה שלושה דברים: חרגולי שאיבה לזהב השחור, מגדלי קידוח לזהב השחור ופרות. כיוון שאני מצוי מחוץ לקופסא סגורה עולים באפי לסרוגין ריח הנפט (כריחו של סולר) שאינו ערב לחוטמי, וריח הרפת אותו אני אוהב. זוכרים את העדר הגדול שהתלהבתי ממנו בקולורדו? ילד על יד העדרים האין סופיים של בקר לבשר שרואים כאן. אין רפתות. אין מכוני חליבה. יש מכלאות ענקיות המאכלסות עשרות אלפי ראשי בקר. כאן, ממש לפניך, תוך כדי רכיבה, אתה רואה את חומר הגלם של ההמבורגר, הסטייק והנקניקיה. נושם, הולך, רובץ, אוכל, שותה, פועה, מעלה גרה, נופח למען הגדלת החור באוזון - ואין לו מושג מה תהיה אחריתו בטרם עת. פעם ביקרתי ב"אדום אדום", מפעל הבשר של תנובה בעמק בית שאן וצרחות הבקר שנשחט שם עולים לפתע בזכרוני. מתפלל לעולם צמחוני, אמן.

זום-אין של מכלאות אחדות. רואים את הפרות?

חרגול שאיבת נפט בטכסס

מיגדל קידוח

כשעברנו לאוקלהומה (וואלה, 3 מדינות ביום אחד) לא הרגשנו שינוי כלשהו. הרבה טורבינות רוח/חשמל, והרוח שלנו - אותה רוח. עצרנו בתצפית של שדה הקרב, ובמרכז המבקרים מסבירה לנו הרינג'רית לפני שאנחנו יוצאים ומחדשים את הרכיבה, שאכן מדובר ביום קשה מבחינת מזג האויר אם כי רוחות באיזור זה בפרט ובאוקלהומה בכלל בתקופה זו של השנה הן בבחינת חזון נפרץ. לדבריה מדובר בחזית צפונית סוערת המגיעה לאזור בעצם רגעים אלה ואכן מבט החוצה מבעד לחלונות מאשש את דבריה. רואים היטב את הרוח ואף שומעים אותה. אין מקום לספק - אנחנו בתוך סערת אבק קשה במיוחד. יוצאים לאופנועים והחשש בלב כבד. אין ברירה, מה נישן במרכז המבקרים? קטע קצר דרומה, הרוח גבית, עובר בשלום. פניה שמאלה מזרחה לקטע שאורכו 1.5 מייל - סיוט שלא ברא השטן. פניה ימינה דרומה - סביר בהחלט ולאורך 6 מייל בעודי נינוח יחסית, אני מתחיל להפנים את מה שיקרה כשנפנה שוב שמאלה ונמשיך מזרחה עד המלון, עניין של 45 מייל בערך.

הפניה שמאלה הגיעה. כדי לא להדאיג את דורשי שלומי אני נמנע מלתאר את שעבר עלינו. מעולם לא התנסייתי ברכיבה בתנאים אלה ואף לא זכור לי שנתקלתי בחומר הדרכה או בעצות מילוליות כיצד להתנהג במצבים כאלה. להאט או להגביר מהירות? דבר אחד הבנתי - צריך להפסיק את הסיוט בהקדם האפשרי. חשבתי אפילו שכדאי לעצור ולבקש מחסה ללילה באחד הבתים שלאורך הדרך. אפילו נדרתי נדר שאם העיניין עובר בשלום, אני משאיר $10 טיפ לחדרנית במלון מחר בבוקר. עצרנו מיד למראה המלון הראשון ב - Elk City. מחר יהיה יותר טוב. הנדר יקויים, אינשאללה.

טורבינות רוח באוקלהומה

יום 39

קבלת פנים לבבית במלון